חסן אבן אל-סבאח

אדון מבצר אלמות

על ראש צוק מבודד בהרי אלבורז, צפה אדם עטוף גלימה כהה בבקעה הפרוסה תחתיו. חסן אבן אל-סבאח, "הזקן מן ההר", בנה את ממלכתו לא באמצעות צבאות ענק, אלא בעזרת כוחו של מוחו, אמונה יוקדת ורשת של שליחים מוכנים למות בפקודתו. החרטה העמוקה שלו, כפי שנשמעה בלחישות ההיסטוריונים, הייתה המחיר המוסרי הכבד של המלחמה שניהל, שגרמה לו להוציא להורג אפילו את בניו שלו בשם החוקים הנוקשים שקבע.

מבצר הנשרים

בשנת 1090, השתלט חסן על מבצר אלמות בדרכי עורמה וללא שפיכות דמים. המקום הפך למרכז רוחני וצבאי של התנועה הניזארית. הוא הקים שם ספרייה מפוארת והקדיש את זמנו למדע, תיאולוגיה ופילוסופיה. אך מול האיום הסלג'וקי אדיר, הוא הבין שלא יוכל לנצח בקרב גלוי, ולכן פיתח שיטת לחימה חדשנית: התנקשויות ממוקדות של מנהיגי האויב על ידי שליחים מיומנים (פידאיון).

החוק הנוקשה והקרבת המשפחה

חסן הנהיג באלמות אורח חיים סגפני ושוויוני בצורה קיצונית. הוא אסר על שתיית אלכוהול ועל השמעת מוזיקה. כדי להוכיח שאיש אינו מעל לחוק, הוציא להורג את אחד מבניו לאחר שנחשד בשתיית יין, ואת בנו השני לאחר שהואשם בהתנקשות לא מאושרת. חרטתו המאוחרת הייתה הבדידות המוחלטת של אדם שהקריב את כל משפחתו ואת רגשותיו האישיים על מזבח העקרונות והישרדות המסדר.

האגדה והמציאות

סביב דמותו של חסן נקשרו סיפורים רבים על שימוש בסמים (חשיש) ושטיפת מוח כדי לגייס את שליחיו, אגדות שהופצו בעיקר על ידי אויביו ונוסעים כמו מרקו פולו. במציאות, הוא היה מנהיג אינטלקטואלי ודתי מוערך ששמר על עצמאות קהילתו מול מעצמות ענק. הוא בילה את 35 שנותיו האחרונות בתוך המבצר מבלי לרדת ממנו פעם אחת, שקוע בכתיבה וקריאה.

המורשת של אלמות

חסן הלך לעולמו בשנת 1124 במבצר אלמות. הוא השאיר אחריו מסדר שהמשיך להתקיים במשך 150 שנה נוספות עד לחורבנו על ידי המונגולים. החרטה שלו הייתה ההבנה כי שיטות הלחימה שפיתח, אשר נועדו להגן על הקהילה שלו, הולידו היסטוריה של פחד ואלימות ששינתה את האופן שבו עולם זוכר את פועלו, והפכה אותו מסמל של חירות ושכל לאבי המתנקשים.